פסק-דין בתיק ת"א 37538-10-11

לאחר שבהסכמת התובעת והנתבעת 1 (" הראל") נדחתה התביעה כנגד הראל ללא צו להוצאות, הסמיכוני התובעת והנתבעת 2 (להלן: " המושב"), לפסוק במחלוקת שביניהם בהתאם לסעיף 79א. לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, בהסתמך על החומר הקיים בתיק וסיכומי הצדדים.

זאת, בכפוף להגבלת גובה הסכום העשוי להיפסק לטובת התובעת, ככל שתתקבל תביעתה, לסכום מירבי ("תקרה") של 61,000 ש"ח.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם, ולאחר שבחנתי את סיכומי הצדדים וטיעוניהם, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

על פי רוב, מקום בו ניתנת הסכמת הצדדים לפסיקה על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א. הנ"ל, אינני רואה צורך לפרט את השיקולים שנשקלו, בכוונת מכוון, אלא להסתפק בתוצאה. הן לאור נסיבותיו של עניין זה, הן על מנת לסבר את אוזנם של ב"כ הצדדים אשר טרחו והכינו סיכומים מפורטים וממצים, סברתי כי נכון יהיה לסטות זו הפעם ממנהגי זה ולומר מספר דברים אשר יבהירו לב"כ הצדדים את מקצת מן השיקולים שעמדו מאחורי התוצאה (בתקווה כי לא יהא בפירוט זה כדי לעודד המשך התדיינות בין הצדדים).

אקדים ואעיר כי ככל שהתובעת התיימרה לבסס טענותיה בדבר זכות לפיצוי מהמושב על טענה לפיה ידיעה מאוחרת על קיום הפוליסה אצל הראל, היא שהביאה להגשת התביעה במועד בו הוגשה, באופן שאיפשר להראל להעלות טענת התיישנות מוצקה למדי ולהביא לסילוק התביעה כנגדה בסכום נמוך (אם בכלל) - הרי שדין הטענה להידחות. לא רק שמכתב התביעה עולה כי לשיטתה של התובעת עצמה היא ידעה על הפוליסה בהראל, לכל המאוחר, ביום 1.3.10, אלא שנראה לכאורה כי אכן נודע לתובעת אודות הפוליסה להראל מפרסומי המושב לחבריו, החל מיום 25.4.07 ועד ליום 1.7.07 (נספחים י'1-י'3 לכתב ההגנה). זאת, שכן מן התיעוד שצורף נראה כי כבר ביום 30.4.08 בוצעה פניה להראל לצורך קבלת התחייבות למנתח לצורך ביצוע ניתוח להוצאת מתכות בבי"ח אלישע, ע"י הרופא שאמור היה לבצע את הניתוח. במנותק מן השאלה האם הראל נאותה ליתן כיסוי בהקשר לאותו ניתוח - שכן מקרה הביטוח קדם ליום 22.4.07 - הרי שעצם הפניה מעידה לכאורה על מודעות לקיום פוליסה בהראל.

גם טענת התובעת בדבר זכותה להחזר עלות שכ"ט ששילמה לב"כ הקודמים - נדחית על ידי.

עם זאת, טענות אלה אינן טענותיה העיקריות של התובעת. סבורני כי בטענתה העיקרית של התובעת כנגד המושב יש ממש.

המושב אינו חייב לספק לתובעת שירותי רפואה פרטית. אך המושב פעל - בהתאם להחלטות הגופים המוסמכים במושב, שהתקבלו שנים לפני ההתרחשויות נשוא התביעה - לעריכת ביטוח לקבלת שירותי רפואה נוספים על אלו הנכללים ברפואה הציבורית. המושב ערך ביטוח מעין זה בפועל, במשך שנים, ויצר מצג בפני התובעת וכל חברי המושב כי הם מכוסים בביטוח מעין זה. כפי שציינה התובעת באחת מפניותיה למושב, אפילו כרטיס "מושלם" בקופ"ח לא היה לה.

בפועל נוצר מצב שלפיו מקרי ביטוח אשר התרחשו בין 1.4.07 ל- 22.4.07 לא היו מכוסים, לא אצל דקלה חברה לביטוח בע"מ (להלן: " דקלה") ולא אצל הראל. איתרע מזלה של התובעת ואירע לה מקרה ביטוח בדיוק בתקופה זו. גם אם מי שגרם למצב דברים זה הוא בראש ובראשונה דקלה (והדברים נאמרים כמובן לכאורה בלבד), אין משמעות הדבר כי למושב אין אחריות למצב שנוצר.

דווקא מאחר ואני שותף לגישת ב"כ המושב ולפיה התיימרותה של דקלה לבטל את הפוליסה באופן בו הדבר נעשה, לא היתה כדין (ושוב, לכאורה כמובן, שהרי דקלה אינה נוטלת חלק בתיק), לא ברור מדוע לא נקט המושב "בזמן אמת" בגישה שונה מול דיקלה, תקיפה יותר, אשר ייתכן והיתה עשויה לסייע לעניינה של התובעת (ולעניינם של חברים אחרים במושב אשר עשויים היו להיקלע למצב דומה טרם שסוכמה הפוליסה עם הראל).

אם להתייחס לשלב מעט מאוחר יותר בלוח הזמנים, הרי שלאור מכתבו של אחראי הביטוח במושב מיום 13.5.07 אל דקלה, בו הוא מאשר פוזיטיבית כי המושב מכיר בהפסקת הביטוח בדקלה החל מיום 1.4.07, דומה כי לתובעת לא היה סיכוי של ממש בהתדיינות אפשרית מול דקלה, התדיינות אותה "שלח" המושב בשלב מאוחר יותר את התובעת לנהל בעצמה. אכן, לא בכדי לא צירף המושב את דקלה כצד ג' בתביעה דנן, וזאת לאור האמור במכתב הנ"ל מיום 13.5.07.

האופן בו בוצעה החלפת הביטוחים בין דקלה והראל גרם לתובעת לנזק. נזק זה יכול היה המושב למנוע אילו היה נוהג באופן שונה במישור החלפת המבטחות ובכך יכול היה למנוע את יצירת המצב שנוצר. ומשנוצר המצב שנוצר, יכול היה המושב למנוע את הנזק לתובעת, ולכל הפחות לצמצמו במידה ניכרת, אילו היה נוהג בדרך שונה. מלבד נקיטת גישה שונה מול דקלה, ניתן להעלות על הדעת דרכים אפשריות נוספות, בהן יכול וינהג מושב בחבר המושב במצוקה, גם אם המושב איננו סבור כי הוא אחראי למצב הדברים שנוצר, ובוודאי אם ניתן להעריך באופן סביר, בהערכה אובייקטיבית והגונה, כי למושב יש, לכל הפחות, מידה מסויימת של מעורבות בנושא, ולכן לא מן הנמנע כי אף יש לו אחריות, ולו חלקית, למצב. במצב הדברים שנוצר סבורני כי הדרך הנכונה ביותר היתה לו היה המושב עצמו מממן לתובעת, כמימון ביניים, ביצוע הניתוח באופן פרטי, אצל המנתח עליו הומלץ לתובעת ואשר אותו בחרה. לאחר מכן יכול היה המושב להתדיין מול דקלה בנוגע לסכום זה, ולטעמי - אף לזכות בו, ייתכן אף ללא הליך משפטי. לחילופין, להתדיין בנוגע לסכום זה מול הראל, בנקודת הזמן שבה טרם סוכם על הביטוח עם הראל וכוח המיקוח שבידי המושב היה גדול למדי.

איני מקבל את טענות המושב לפיהן קבלת התביעה משמעותה קביעה כי ביצוע ניתוח במסגרת הרפואה הציבורית כרוך מטבעו בקיומו של נזק לא ממוני, קביעה שעשויה להצטייר כבעייתית. הטענה שובת-לב, במישור המושגי. אך היא לוקה בהתעלמות מן המציאות. עצם קיומם של ביטוחים לקבלת שירותי רפואה באופן פרטי, ועצם נכונותן של הבריות לשלם פרמיה לצורך קבלת שירותים אלה, מעידים על קיומו של הבדל (מצער כשלעצמו) בין שירותי הרפואה הציבורית לבין שירותים הניתנים באופן פרטי מעבר אליה. יש להבחין בין חובת הקטנת הנזק בתביעות בגין נזק גוף, אשר לעתים (לא בהכרח, ולא כאן המקום להרחיב), מחייבת פסיקה בהתאם לאמות המידה הנהוגות ברפואה הציבורית, לבין תביעה המבוססת על זכות חוזית מוגדרת, או ציפיה לקיומה של זכות כזו. בענייננו, המושב החליט שנים לא מעטות לפני האירוע על עריכת ביטוח כאמור. התובעת "שילמה" כל השנים פרמיות לקבלת שירותי בריאות נוספים על אלו שברפואה הציבורית, בדומה לחברי האגודה האחרים, מתוקף היותה חברה באגודה השיתופית ששילמה את הפרמיות לחברת הביטוח. לאור "תשלום" זה, כלומר נשיאת התובעת בחלקה בפרמיות אלה, קמה ציפיה מצד התובעת לקיומה של זכות חוזית לקבלת שירותי רפואה כפי שמקנה פוליסה. לכן, כל טענות המושב לפיהן אין לתובעת על מה להלין מכיוון שטופלה כראוי במוסד רפואי מכובד, אינן במקומן. זאת, גם מבלי להידרש לטענות התובעת בדבר חובה לנהוג בשוויון בין חברי המושב, במיוחד על רקע מערכת היחסים העכורה בין התובעת והמושב, טענות שאיני רואה להידרש אליהן.

לא זו בלבד שעצם נכונותם של מבוטחים לשלם עבור הזכות להתנתח באופן פרטי מלמדת על הערך המוסף שבכך, אלא בנוסף, כעניין שבעובדה, התובעת נאלצה להמתין מספר ימים עד לעריכת ניתוח, דבר אשר במצבה היה כרוך בכאב וסבל נוספים על אלו שהיו מחוייבי המציאות בגין התאונה, ובנוסף נאלצה להגיע פעם אחת בצום לצורך הניתוח, שבסופו של דבר לא בוצע באותו יום.

עם זאת, סכום התביעה, לטעמי, גבוה יתר על המידה. לא נטען לקיומו של נזק מלבד נזק לא ממוני. בהקשר זה ראוי להבחין היטב בין הנזק הלא-ממוני כתוצאה מן הפציעה עצמה, דהיינו זה אשר היה מנת חלקה של התובעת בשל הכאב והסבל שהיו נגרמים לה גם אלמלא הבעיה בכיסוי הביטוחי, לבין נזק לא ממוני הקשור לבעיה בכיסוי, לרבות עוגמת הנפש, החששות בנוגע לניתוח, ושאר התחושות השליליות, וכן הטרחה המיותרת ואובדן הזמן בבחירת מנתח ובקיום בדיקה על ידו, בהמתנה לבדיקות המעקב השונות וכו'.

לאחר שהבאתי בחשבון את כלל נסיבות העניין, אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת פיצוי בסך 25,000 ש"ח. בנוסף, תשלם הנתבעת 2 לתובעת החזר אגרה ששולמה בסך 850 ש"ח נכון להיום וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ש"ח. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.

שקלתי אם יהא זה נכון כי אכריע בטענות הצדדים לעניין קיזוז החיוב על פי פס"ד זה מחוב שחבה התובעת למושב על פי פסק בוררות. הגעתי למסקנה כי ראוי שלא אידרש לכך. לא הונחה בפניי תשתית עובדתית מספקת לעניין ביצוע התשלום עפ"י פסק הבוררות באופן מלא או חלקי. אף לא נטען טיעון משפטי מלא. חזקה על הצדדים כי יבדקו עצמם, יכלכלו צעדיהם כראוי, ויפעלו בהקשר זה בהתאם להוראות הדין.

לאור הדרך המקוצרת בה הסתיים ההליך, ניתן פטור מתשלום מחצית שניה/יתרת אגרה בתיק זה.

המזכירות מתבקשת להמציא את פסק הדין לצדדים.